error
  • ERROR LOADING FEED DATA
מה בין חינוך לאילוף? שלח לחבר
נכתב על ידי מיריה רון   

רבים מבין הקוראים וודאי יתקוממו לשמוע, כי ישנם היבטים ומרכיבים דומים בין תחום החינוך לאילוף. ייתכן שקל יהיה יותר לבדוק ולחקור את הדומה והשונה בין שני הצדדים, אם נוכל, לצורך העניין, להתעלם מן העובדה שבמקרה אחד מדובר בבן אנוש, ובשני- בחיה. נפוץ מאוד לראות התייחסות של בני אדם אל חיות המחמד שלהם

, בדרך ש"מאנישה" אותם. אנשים תופסים ומפרשים התנהגויות חייתיות כמו היו אנושיות. לכן באילוף וביות חיות מתרחשות טעויות נפוצות, תקשורתיות. לחיה פסיכולוגיה משלה, תרבות ותקשורת שונה.  בחינוך ילדים המצב לעיתים דומה מאוד. לרוב, גם לאנשים נבונים ומלומדים, יש תפיסה של הילד כשל "מבוגר נמוך", שיכול להבין הכול, אם רק נסביר לו משהו מספיק פעמים... מכאן הרצון לתקשורת שוויונית, בגובה העיניים עם ילדים.  כאילו עלינו לתרגל עם ילדים את כללי החיים הדמוקרטיים, התבוניים, לפיהם נרצה שיחיו בבגרותם. אלה  טעויות שכיחות בשני התחומים. חינוך ואילוף, אשר באים מתוך ידע והיכרות את טבעה האמיתי של החיה, או את שלבי ההתפתחות של ילדים, באים כדי להקל, לחבר, ליצור הבנה וקבלה, והחשוב ביותר- תקשורת ומיטביות בחיים משותפים. בידינו, המבוגרים האחראיים, המפתח לכך; בחינוך כמו באילוף.

האילוף והחינוך נועדו לחברת, להביא לסוציאליזציה, ללמידה של התפקיד המיועד- ילד או בוגר, זכר או נקבה (באופן המסורתי), שליט או נשלט.  עבור הכלב, החיברות יהיה for good, לכל משך חייו; חיית מחמד  אשר "יודעת את מקומה", מפנימה את כללי הבית ומצייתת להם, תהיה נוחה יותר באחזקה, וממילא אהובה, נינוחה ושמחה יותר. ילד אמור לגדול מן התפקיד ה"ילדי", וללמוד תפקידים נוספים בכל שלב בחייו. תהליך חינוך  מודע ומותאם לצרכים ההתפתחותיים המשתנים ולשלבים ההתפתחותיים, יסייע לגדל ילד בוטח יותר, שליו יותר, שיגדל לבוגר עצמאי המבטא את עצמו ויכולותיו.  האין זה בדיוק מה שהורים רוצים, עבורם ועבור ילדיהם?  אולם בפועל,שכיח מאוד לראות התנהגויות אשר מחנכות, מאלפות ומביאות לתוצאות הפוכות. לדוגמא- מעולם החי- כלבנו מקבל את פנינו כשאנו שבים הביתה. הוא קופץ עלינו, מלקק, נובח, מפגין את שמחתו העצומה. זה מחמיא  ונעים מאוד, ואנו מלטפים אותו ומפגינים אישור להתנהגות זו. ייתכן שציפורניו הארוכות קורעות את בגדינו, או שמשקלו כבד מדי, או שהוא נוהג כך גם באורחינו ובילדינו,  וזה כבר פחות נעים או רצוי.. בכל מקרה, התנהגות זו, הנתפסת אצלנו כשמחת פגישה, לא רצוי לטפח אצל הכלב. על פי הפסיכולוגיה הכלבית, (כלבים חיים בלהקה שלה  מנהיג אחד, האלפא-דוג (alfa dog),  הקפיצה, ההתרוממות, מבטאת ערעור על מעמד המנהיג. כלבים החיים במשפחה מבינים מהר  מיהו האלפא-דוג של המשפחה - הבעלים. הם זקוקים לכך, לשמירת המבנה ההיררכי לפיו הם בנויים. אלה אבני הבניין שלהם. כשהסדר הזה ברור, הכלב יציית. כשניתן לו לערער על כך, נפתח פתח להתנהגויות לא רצויות- החל מקפיצות וכוחנות, ועד לתקיפת ילדי המשפחה. בטבע הסמכות הזו נאכפת באופן חד משמעי. ואצלנו?  אין צורך באילוף קשוח- די בהרמת הברך שלנו מולו, באופן שלא יאפשר לכלב להישען עלינו כשהוא בגובה הפנים שלנו, כדי שיחזור לעמדה הטבעית שלו. אהבתו אלינו לא תיפגם, רק תתעצם. עבורו אנו מנהיגים, מקור של בטחון, הגנה ושלווה.

כעת דוגמא מן העולם האנושי- ילדים בגילאי גן ובי"ס יסודי אשר הוריהם מתייעצים עימם בנוגע לקניות, תפריט, בילויים משפחתיים. על הילד מוטל בזאת עול כבד- אחריות והחלטה שאין לו כלים לעשות אותה. גם כשנראה שילד מסוגל להחליט ולבחור, עדיין יש מחיר לעשייה הרגשית והמטלית הזו, והוא לא קל. על אף שנראה לנו, כהורים מודרניים, שיש לתת לילדים זכות ויכולת להתאמן בבחירות ובהחלטות רבות ככל האפשר, כדאי לשמור על  צמצום בתחום הזה. עדיף  לילד לגדול בתוך "מעטפת" הורית שומרת ומגוננת, שיודעת להחליט ולבחור עבורו.

בטבע של החברה האנושית, דברים אלה ברורים פחות ופחות, מה שמקשה מאוד  על כלבים ועל ילדים... 

הורים ומחנכים רבים מאמינים, כי כדי לגדל ילד עצמאי, בטוח, חברותי, יש להתייחס אליו באופן שוויוני, "בגובה העיניים", החל מן הגיל הרך. אולם ילד הוא אנוש "אחר", מתפתח. באופן שנראה פרדוכסלי, העצמאות, החופש והיכולות  שלו יתפתחו דווקא אם יגדל תחת סמכות אוהבת  של הורים ומחנכים בטוחים בעצמם. (בגיל הרך ובי"ס יסודי. עם תחילת גיל ההתבגרות משתנים הכללים, כמו גם הילדים..).

הורים המנסים להיות סמכותיים, אך בפועל הם ספקנים, או מתנגדים לסמכות, ישיגו לרוב תוצאה הפוכה. הילדים ערים וקשובים לעמדה הפנימית, הראשונית, הרגשית יותר.  הורים לעיתים תכופות אומרים: "הם לא שומעים אותי בכלל". זו טעות. הילדים שומעים היטב- את הסתירות בין אמירותינו לבין ההתנהלות שלנו. בין העמדה המוצהרת שלנו, לזו הלא מודעת אפילו לנו-  והם מגיבים ומצייתים לעמדה הסמויה... כמו לדוגמא, כאשר הורה מאיים בעונש על התנהגות מסוימת-כמו חטיפת צעצוע מידי האח. לאחר שזה קורה, ההורה שב ומזהיר- שבפעם הבאה לא יוותר; או שהוא פשוט אומר לילד: אין לי כוח אליך יותר... הילד מבין: זוהי התנהגות מותרת. המילים מיותרות. האח הצעיר חשוף  יותר מעתה לתקיפות כאלו, סמכות ההורה וההקשבה לו ניזוקו.  או- כשהורה שב ושואל ילד צעיר- מה ירצה ללבוש, לאכול, מתי לנסוע הביתה ומה לקנות בסופר...ההורה מחשיב זאת כמתן מקום וכבוד לילד. הילד עלול לחוש שההורה אינו בטוח, אינו יודע, ואינו הדמות שניתן לסמוך עליה ולחוש מוגנים ובטוחים בקרבתה. תומי, ילדה בת ארבע, היטיבה לבטא זאת- היא אמרה בכעס רב לאמה, ששאלה אותה כמדי יום מה תרצה ללבוש ומה תרצה לאכול- " את אימא! את לא יודעת להחליט לבד?!".  זה המקור לתגובות עצבנות וכעס אצל ילדים,  כאשר מחשיבים את דעתם ומתייעצים איתם...הילדים יודעים, ואומרים לנו בהתנהגותם- "היו  מובילים!" גם אם הם מפגינים התנגדותם לכאורה בטווח הקצר. בדיוק כמו שאנו, בכל סיטואציה, נדע לאתר מהר את האחד שיודע, משפיע וקובע, וניתן בו אימון בשעת צרה. זהו יצר הישרדותי חשוב מאוד.

הורים רבים  בזמנו נתקלים בקושי להיות מנהיגים ,מובילים,  בעלי הסמכות. התנהגותם עם הילדים היא דמוקרטית, מכבדת, על פי התבוננותם; אך חסרת החלטיות, לא בטוחה,מהססת- מעמדת התבוננות אחרת.

תכופות יש פער בין העמדות  של שני ההורים, מה שיוצר תמונה מורכבת יותר, אך לא בלתי אפשרית. ילדים מפנימים היטב את העמדה הפנימית של כל הורה בנפרד, ואין צורך, גם לא אפשרות, בתיאום כל העמדות. מה שחשוב אלו ה"קווים האדומים" של התא המשפחתי, וההידברות המכבדת בין ההורים. ילדים, בדיוק כמו בעלי חיים,  זקוקים למבוגרים בטוחים, מובילים. כדאי שנטפח את מנהיגותנו- עבורם.                                                            

 

 

 

הוסף תגובה

שם:
אימייל:
נושא:
תגובה:

חדש בספריה